אחד הדברים שיותר מרתיעים את הלקוחות שמגיעים אלינו מלהיכנס להליך של חדלות פירעון, הוא הפחד מחיי עוני ומגבלות בתוך ההליך. הפחד הזה מובן – מרבית האנשים שנכנסים להליך של חדלות פירעון הם אנשים מוסריים ונורמטיביים, ולכן נראה להם סביר שאם הם מצויים בהליך הסדרת חובות מפוקח, יהיה עליהם לחיות בצמצום ובדלות.
אבל האמת שונה: מאז שבוטלה פקודת פשיטת הרגל והוחלפה בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שנכנס לתוקפו בספטמבר 2019, יש דגש על כבודו האישי והעצמי של האדם שמצוי בתוך ההליך. וחלק מהדגש הנ"ל מתמקד, בין השאר, גם באיכות החיים של החייב (שמכונה כיום "היחיד"). נכון, הפיקוח יכול להרגיש לא נעים לעיתים והגשת הדוחות יכולה להתפרש כהליך פולשני מעט – אבל אלה חלק מחובות ההליך ואלו באים גם לטובת היחיד – משום שבמסגרת הרישום והדיווח הוא לומד להסתכל על התנהלותו הכלכלית. ודווקא במסגרת ההתנהלות הזו, לפעמים, מתברר שלא חייבים לוותר על הכל.
כך, למשל, אנשים שנכנסים להליך של חדלות פירעון כבר לא חייבים לוותר באופן אוטומטי על הרכב שרכשו. נכון שלא מעט פעמים מדובר ברכב ישן יחסית, שהמימוש שלו ממילא לא משתלם, אבל בתי המשפט נוטים לאפשר גם שמירה על רכבים חדשים יותר, בעלי שווי גבוה יותר. כך, למשל, לקוח שנכנס להליך חדלות פירעון בליווי משרדנו והחזיק ברכב ששוויו הצדיק מימוש. אחרי שהנאמן, הממונה ובית המשפט קיבלו את הבהרותינו בעניין הלקוח, גולם שוויו החלקי של הרכב לתוך תוכנית הפירעון – והלקוח יכול היה להמשיך ולשמור על המכונית גם לאחר תוכנית הפירעון וחרף דרישת הנאמן והממונה לממש את כלי הרכב (חדל"פ 14201-06-20).
לקוחה אחרת שהגיעה למשרדנו ולוותה בהליך של חדלות פירעון הייתה על הכוונת של הנאמן למן תחילת הדרך, משום שלטענתו שכר הדירה שלה היה מופקע ביחס לאדם שנמצא בהליך של חדלות פירעון. הממונה הצטרף לדעתו של הנאמן, אבל לאור הערעור שהגשנו לבית המשפט על עמדת הממונה, שוכנע השופט כי חרף העובדה שהדירה יקרה באופן יחסי לדירות מקבילות באותו הגודל, יש להסתכל על פרמטרים נוספים המצדיקים את המשך השכירות ע"י הלקוחה: המיקום של הדירה, המאפשר לה לצאת לעבוד מבלי להזדקק להוצאות נסיעה, התנהלותה הכנה בתוך ההליך וגם סיפור חייה הקשה עוד בטרם קרסה כלכלית – שהפך את הדירה, הלכה למעשה, למפלט האחרון הבטוח של הלקוחה (חדל"פ 50946-06-20).
דירה מעט יקרה ששוכרים או רכב שמחזיקים אלה דברים בולטים שקל להיתפס אליהם. אבל מה לגבי רמת המחייה הבסיסית בתוך ההליך? האם באמת חייבים, כמאמר הנביא, להסתפק ב"לחם צר ומים לחץ"? התשובה, כמובן, היא שלילית. אבל רק משום שאדם נמצא בהליך חדלות פירעון, אין זה אומר כי נגזר עליו לחיות חיי דלות. הקיצוניות אינה טובה בשתי הצורות שלה – לא ניקור עיניים ולא עוני מכוון. כל עוד התקציב מאפשר, והדבר לא מכניס אתכם לחריגה (וכמובן – לא בא על חשבון עמידה בחובות ההליך – כלומר – תשלום קבוע של צו התשלומים שנקבע) – אפשר ללכת למסעדה, או לחגוג יום הולדת לילד, לקנות בגד חדש לחג וכמובן לשלם על טיפול שיניים או אפילו טסט לאוטו.
המטרה העיקרית של חוק חדלות פירעון החדש, כאמור, היא לאפשר חיים סבירים לבנאדם שנקלע לחדלות פירעון. ולכן, כל עוד הפרופורציות של רמת החיים נשמרות במסגרת ההיגיון הבריא, אין שום סיבה לוותר עליהן. כמו שהיו חיים לפני ההליך ויש חיים לאחריו – יש גם חיים במהלכו.